המנגנון שפותח ב-mmu יכול לשמש למטרה מעניינת. כאשר כמות הזיכרון הפיזי הזמינה היתה נמוכה המטרה היתה קריטית. היום ברוב המקרים אין צורך ברעיון שיופיע כאן.
חשוב מאוד להדגיש שהרעיו המוצג פה הוא כיצד מערכת ההפעלה יכולה להשתמש ב-mmu בצורה מיוחדת. הסבר עמוק יותר ינתן בקורס מערכות הפעלה.
ובכן, מה הרעיון? הרעיון הוא להריץ תוכניות שכמות הזיכרון שהן דורשות יותר גדולה מהזכרון הפיזי הזמין.
לדוגמא, נניח שיש לנו מכונה עם 8GB זכרון פיזי. ונניח שיש צורך להריץ תוכניות שצורכות 16GB זכרון פיזי. המודל שיש לנו עד עכשיו לא מאפשר דבר כזה. כדי שתוכנית תרוץ היא צריכה להיות בזיכרון הפיזי.
אז. מה הטריק? הטריק הוא שמערכת ההפעלה תטען רק חלק מהתוכנית. ובטבלת התירגום אותם דפים שלא נטענו לזיכרון יהיו לא-וולידים. אבל, מערכת ההפעלה יודעת איזה דפים הם לא-וולידיים באמת, ואלו לא-וולידיים בגלל מצוקת זיכרון. ולכן, כאשר קורה page-fault מערכת ההפעלה תבדוק אם הסיבה ל-page-fault היא אכן גישה לדף לא חוקי (ואז תעיף את התוכנית) או שהסיבה היא מצוקת זיכרון ואז מערכת ההפעלה תתקן את הבעיה על-יד הטענת הדף החסר לזיכרון ותיקון טבלת התירגום. כמובן שזו שאלה טובה מאוד איך פתאום נהיה מקום, אבל זה כבר עניין לקורס מערכות הפעלה.
שימו לב שכל התהליך הזה קורה בלי שום התערבות או ידע של התוכנית הרצה.